פסק-דין בתיק ע"א 5742/04

1.        המערער, נהג אגד במקצועו, נפגע ביום 1.3.00 לאחר שהגיע באוטובוס שבו נהג אל חניון שער שכם. בטרם יצא ממנו ביקש לתקן את המראה הפנימית ברכב, ותוך כדי כך מעד ונפל. לפיכך הגיש כלפי המשיבה, מבטחת האוטובוס, תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

2.        בית-משפט קמא דחה את התביעה, לאחר שקבע כי לא מתקיימים בענייננו תנאי הגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק, מכיוון שלדעתו אין מדובר ב"תיקון דרך" כמשמעות מונח זה בהגדרת "שימוש ברכב מנועי".

3.        ואכן, המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלה, האם מדובר בענייננו בטיפול דרך או בתיקון דרך ברכב, כמשמעות מונח זה בהגדרה של "שימוש ברכב מנועי", המשמשת רכיב בהגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק. ההבחנה בין טיפול ותיקון דרך ובין תיקון וטיפול שאינם בדרך (תיקוני בית), הייתה ידועה עוד לפני תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים (ס"ח 1329, תשנ"א [30.9.90] 2), אלא שעל-פי דעת הרוב לא הייתה לה נפקות במבחן הייעוד שאומץ בפסיקת בתי המשפט, ושני סוגי שימושים אלה נחשבו כשימוש לוואי לצורך ייעודו של הרכב. לפיכך, פגיעה של מכונאי רכב אשר נפל מסולם עת תיקן מראה צדדית של אוטובוס במהלך שהייתו במוסך, הוכרה כתאונת דרכים (ע"א 583/89 כראדי נ' דן, אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ,פ"ד מה(3) 133. יצוין כי פסק-דין זה ניתן לאחר תיקון מס' 8, אולם עובדותיו וההלכה בו מתייחסות למצב המשפטי שלפניו). על דעה זו חלק השופט ג' בך, כפי שהביע בין היתר בע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ(פ"ד מב(2) 844, 878 מול ו' ואילך). זו הייתה גם דעתו של פרופ' י' אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים(מהדורה שניה, תש"ן), מעמ' 39 ואילך. פרופ' אנגלרד, שדגל כל העת ביישום המבחן התחבורתי לצורך הקמתה של חבות מכוח חוק הפיצויים, סבר כי הכרה בתיקוני רכב שאינם תיקוני דרך, סוטה באופן ניכר מסיכון תחבורתי ומעמיסה עומס כלכלי נוסף על יוצרי הסיכון (וראו על דעתו כבר מהמהדורה הראשונה מתשל"ט של החיבור הנ"ל, בעמ' 22).

           בתיקון מס' 8 אימץ המחוקק גישה זו, הן בהיבטה הרחב - שעה שקבע כי  "תאונת דרכים" תתקיים רק אם השימוש ברכב המנועי נעשה "למטרות תחבורה" - והן בהיבטה המצומצם, משהוציא מהגדרת "שימוש ברכב מנועי" טיפולים ותיקונים אשר אינם באים אל גדר הסיכון התחבורתי והותיר כשימוש מוכר רק "טיפול דרך או תיקון דרך ברכב". לנוכח זאת, באשר לטיפולים ותיקונים בדרך, אין עוד צורך לעמוד על שאלות של שימוש עיקרי ושימוש לוואי (רע"א 9332/99 קנאפו נ' מגדל חברה לביטוח,פ"ד נו(2) 808, 814 מול ו'-ז'). יוטעם גם, כי טיפולי דרך לא יוכרו כשימוש ברכב מנועי, אם נעשו בידי אדם אחר במסגרת עבודתו. לא כן באשר למשתמש עצמו.

           בעקבות תיקון החוק נקבע בפסיקה, כי "טיפול דרך" להבחין מ"טיפול בית" "נועד למנוע או להקטין את הסיכון התעבורתי, והוא נעשה אגב הנסיעה או לצורך המשכתה המיידית" (ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט - חברה לביטוח בע"מ,פ"ד נ(3) 475, 482 מול א'. הדגש אינו מצוי במקור. וראו גם בעדכון לספר הנ"ל: י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב תשנ"ו) 77, ובספרו של השופט א' ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דיון וחישוב פיצויים(מהדורה שלישית, תש"ס) 176). לפיכך, אדם הנפגע מכלי רכב חולף בשעה שהוא עסוק בתיקון דרך של מכוניתו, ייחשב כמשתמש בכלי רכבו והכיסוי יחול על מבטחו ולא על המשתמש והמבטח של כלי הרכב הפוגע (ע"א 3956/97 חברת הביטוח הלאומית בע"מ נ' סולימאן, פ"ד נו(6) 821; ריבלין, שם, 181-182).

4.        לאחר מיון גרסאותיו השונות של המערער - שבהן נמצאו הבדלים אולם לא סתירות מהותיות (סימן 4 לפסק הדין) - נקבעו בפסק-דינו של בית-משפט-קמא עובדות, לפיהן המערער הגיע לחניון האוטובוסים בשער שכם בתום ביצוע מסלול נסיעה אחד, מבין המסלולים שאותם הוא מבצע ביום עבודה בקו שבו הוא נוהג. המערער התכוון לבצע הפסקת בוקר קצרה בת 20 דקות, שלאחריה היה עליו להמשיך בנסיעות נוספות, עד לתום יום העבודה. הוא החנה את האוטובוס בחניון, ערך את הבדיקה הביטחונית הנדרשת ולאחר מכן ניגש לבצע את הכיוון של המראה הפנימית, בטרם ירד מהרכב להפסקה הנ"ל. כך סוכמו בפסק הדין העובדות לעניין זה (סימן 5 בעמ' 4): "יש לקבוע כי התאונה התרחשה לאחר הגעת התובע לתחנת המנוחה שבשער שכם לצורך ההפסקה המיועדת לארוחת בוקר. במהלך הפסקה זו היה אמור התובע לשהות בחדר האוכל, בעת שעובד הניקיון מנקה את האוטובוס. מישכה של ההפסקה הוא, לכל הפחות, עשרים דקות. לאחר שהתובע ביצע סריקה בטחונית שהתמשכה כדקה או שתיים (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה אחרונה), הוא פנה לביצוע מלאכת כיוון המראה. לצורך זה הוציא מפתח שוודי קטן מתיק הנהג, טיפס על המוט התחתון של המעקה המשמש את הנוסעים, בסמוך לעמדת הנהג, וחיזק את הבורג הרופף שבראש המראה. בעת שפסע אחורה וירד מהמוט - איבד את שיווי המשקל ונפל לאחוריו". גרסה זו אומצה גם על-ידי המשיבה במסגרת טענותיה.

           מקובל עלינו כי מעשה כיוון ותיקון המראה נועד למטרה תחבורתית, זאת להבחין מפסקי הדין אשר התייחסו לנזקי הנהג בעת ביצוע הבדיקה הביטחונית, שלגביה נקבע כי היא אינה מיועדת למטרות אלו (ע"א (י-ם) 255/92 דודאי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, צלטנר 184(כ)39. לדעה חולקת ראו בספר העדכון הנ"ל של פרופ' אנגלרד, בעמ' 78-79). המראה הפנימית באוטובוס, שאותה ביקש המערער לכוון ולתקן, חיונית לבטיחות הנסיעה. היא מאפשרת לנהג שדה ראיה של החלק האחורי באוטובוס ושל הנעשה מחוצה לו (סעיף 3 לתצהיר המערער) ומשמשת לפעולת הנהיגה ברכב. דרכה יכול הנהג להבחין אם ניתן לסגור את הדלת האחורית לאחר שכל הנוסעים ירדו בתחנה והאם אין נוצרים סיכונים בטיחותיים-תעבורתיים במהלך הנסיעה. בנסיבות אלו, ומכיוון שהתיקון לא נעשה אגב נסיעה, מתעוררת בענייננו השאלה האם הוא נעשה "לצורך המשכתה המיידית". אם נאמר כי אלה הם פני הדברים, אזי מתקיימת הדרישה של השימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. אם לא נאמר כן, כי אז אין מדובר ב"שימוש ברכב מנועי" ולא מתקיימת הגדרת תאונת הדרכים, אף אם הפעולה נעשתה למטרות תחבורה.

5.        לטענת באי-כוחו המלומדים של המערער, ההפסקה הקצרה שבה מדובר אינה מנתקת את רציפות הנסיעה ולכן התיקון נעשה לצורך המשכתה המיידית של הנסיעה. לעומת זאת, בא-כוחה המלומד של המשיבה טוען כי ההפסקה הנ"ל מנתקת את רציפות הנסיעה, ואין מדובר עוד בהמשכתה המיידית. עוד הוא טוען, כי לא מתקיימת גם דרישת הקשר הסיבתי, שלפיה נזק הגוף נגרם עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. נושא אחרון זה בידינו לדחות על אתר, שכן אם ייקבע כי ענייננו סב על שימוש ברכב מנועי - וכאמור דעתנו היא שהשימוש הוא למטרות תחבורה - ממילא מתמלא רכיב הקשר הסיבתי. כידוע, עיקר מטרתו היא למיין בין גורמים שונים אשר הביאו לתוצאה, ולא בנסיבות שבהן, כבענייננו, מדובר בגורם מרכזי אחד שהוא השימוש. ואכן, אם הפגיעה הייתה במהלך השימוש באוטובוס ככלי רכב מנועי למטרות תחבורה, אין לומר כי הוא שימש אך כזירת אירוע אקראית.

6.        בית-משפט קמא (כב' השופט ר' וינוגרד), קיבל את עמדת המשיבה באשר לתחולת הגדרת השימוש ברכב מנועי בשל טיבו של התיקון, זאת תוך אימוץ המבחן המוצע בספר העדכון הנ"ל של פרופ' אנגלרד, העומד שם גם על התנאי שלפיו ביצוע התיקון, כתיקון דרך, לא יהיה לאחר תום הנסיעה. כך נרשם שם (בעמ' 75-76 - הדגש אינו מצוי במקור):

"המחוקק שלל את תחולת החוק על תיקוני רכב שאינם קשורים לסיכון תחבורתי, כגון תאונת עבודה במוסכים או תאונות אגב תיקונים המתבצעים על-ידי בעל הרכב בחצרו או סמוך לביתו לאחר תום הנסיעה. הזכאות מצומצמת למקרים בהם התיקונים נעשים אגב הנסיעה או לצורך המשכתה המיידית".

           בית-משפט קמא קבע, כי בענייננו הסתיימה הנסיעה עת האוטובוס חנה בחצרים המשמשים למנוחה, וכוונת המערער הייתה לשוב ולנהוג בו רק לאחר המנוחה והארוחה.

7.        אכן, השופט המלומד העמיד את השאלה הנכונה הצריכה לדיון בענייננו, ואולם אנו סבורים כי המסקנה הנובעת מעובדות המקרה דנן מובילה לתוצאה שונה, שלפיה האירוע יוכר כשימוש ברכב מנועי, ועל-כן גם צריך להיות מוכר כתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק הפיצויים.

8.        התשובה לשאלה, מהו מצב דברים שבו ניתן לומר כי תיקון נעשה לצורך המשכתה המיידית של הנסיעה, מחייבת לעתים להיכנס להבחנות עובדתיות דקות וקשות. עמד על-כך השופט א' ברק (כתוארו אז) עוד בפרשת שולמן, שעה שביקש להימנע מלאמץ את ההבחנה בין תיקוני דרך ובין תיקוני בית (שם, בעמ' 860 מול ג'-ד'):

"ההבחנה בין 'תיקוני דרך' לבין 'תיקוני בית' היא קשה ומלאכותית. כך, למשל, גורס פרופ' אנגלרד כי 'תיקון רכב בתחנת דלק השוכנת בצידי הכביש שעה שהנהג ממתין למשך הנסיעה, קשור עדיין קשר כה אמיץ לעצם הנסיעה, כך שאפשר לראות בפעולות התיקון משום תאונה הנכנסת למסגרת החוק...' ... גישה זו מחייבת קביעת אמות מידה למרחק של התחנה מהכביש, למידת ההמתנה של הנוהג, וכיוצא בהן הבחנות דקות ודקיקות, שבינן לבין מטרת החוק אין ולא כלום".

           רבות כבר נאמר ונכתב באשר למבחנים ולקריטריונים הנדרשים לקביעת מצב עובדתי מסוים כתאונת דרכים, בעיקר מאז תיקון מס' 8, בו נקבע מבחן הסיכון התחבורתי כמבחן החל על ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, מבלי לשקף מדיניות משפטית קוהרנטית. כפי שנפסק: "תיקון מס' 8 אינו משקף מדיניות משפטית קוהרנטית ועקבית. אין בו תפיסה מגובשת, לא לעניין קבלת המבחן התעבורתי ולא לעניין דחיית המבחן הייעודי" (רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, 553 מול א'; וראו גם: רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, טרם פורסם. ניתן ביום 13.12.04).

           באשר לתיקון דרך: פעולה הנדרשת לשם המשכתה המיידית של נסיעה, אינה מחייבת להסיק כי מדובר דווקא בפרק זמן של דקות או שניות. הדגש מושם על-כך שבין פעולת נסיעה שלפני התיקון והטיפול ובין זו שלאחריה, תהיה המשכיות ורציפות. הסוגיה דנן אינה צריכה אפוא להיות מוכרעת רק משאלות של זמן ומקום ואף לא רק מטיב הטיפול או סוג התיקון. ההכרעה תיעשה לפי אפיון מכלול הפעולות, בהתאם לנסיבות הקונקרטיות ובשים לב לתכיפות הנסיעה. לפיכך, הפסקה של מספר דקות יכולה לעתים לנתק את הקשר בין הפעולה הקודמת ובין המשכת הנסיעה, ופעולה של מספר שעות יכולה שלא לנתק את הקשר האמור. כך גם לגבי המיקום: יכולים להיות מקרים שבהם התיקון נעשה בחצרים ולא על אם הדרך, ובכל זאת מדובר ברציפות של נסיעה ובטיפול ותיקון לצורך המשכתה המיידית.

9.        בנסיבות העניין הנדון לפנינו, מדובר בבעל מקצוע שעבודתו היא נהיגה באוטובוס בקווי תחבורה עירוניים. יום העבודה מורכב מטורי נסיעה במסלולים קבועים, כאשר ביניהם קיימות הפסקות ובכללן כאלו שנועדו לצורך מנוחה קצרה. מצב זה אינו נחשב כ"תום נסיעה" ואין בו, בהכרח, כדי לנתק את רציפות הנסיעה שאותה מבצע הנהג, במסגרת מצבור המטלות מנת חלקו באותו היום. מנקודת מבט זו, כאשר המערער חנה חניית ביניים קצרה ניתן לומר, כי הנסיעה (הכוללת) באותו יום טרם הסתיימה והוא טרם הגיע לשלב החניה הסופית של האוטובוס. ואכן, המתנה בתחנה סופית או בסמוך לה לתחילת הנסיעה הבאה, אינה כדין חניה בחניון בתום יום עבודה. ודוק: המשך הנסיעה באותו יום לא היה רק פרי שיקול דעתו של הנהג, אלא מוכתב לו בהתאם ללוח זמנים קבוע ומוגדר מראש. זהו טיב הפעולות, שהנסיעה בהתאם למפורט מהווה רצף אחד במהלך היום, זאת כל אימת שאין המדובר בהפסקות ניכרות, אשר על-פי מבחני השכל הישר מנתקות את הקשר בין נסיעה אחת לשנייה.  לפיכך לא צריך לחול בענייננו הבדל בין מקרה שבו המערער כיוון ותיקן את המראה הפנימית בטרם ירד מן האוטובוס ובין מקרה בו הוא עשה כן לאחר שעלה אליו להתחלת הנסיעה הבאה.

           בכך שונה ענייננו מפסק-דינו של בית-משפט זה בפרשת אהרון(ע"א (י-ם) 6329/99 אהרון נ' ציון חברה לביטוח בע"מ,דינים מחוזי, כרך לב(7) 671). שם תיקן המערער תקר ליד ביתו, לאחר שאשתו הגיעה מנסיעה שבה חשה בתקלה. כעבור זמן הוא יצא מהבית לתקן את הפגם ונפגע. דעת הרוב סברה כי מדובר בתיקון בית ולא בתיקון דרך. לא כן בענייננו כאן, עת ניתן לראות ברציפות של הנסיעה. אנו כמובן ערים לכך, כי המיון האמור עלול לעורר הבחנות משנה קשות ליישום. טלו למשל מקרה שבו נהג המשתמש בכלי רכבו לצורך ביצוע עבודתו מגיע לביתו להפסקת צהריים, ובטרם ירד למנוחה יבצע תיקון שבו ייפגע. לא מן הנמנע שהתוצאה במקרה זה יכולה להיות שונה, שכן בענייננו מדובר בהמשך הרוטינה היומית הקבועה שעל נהג האוטובוס לבצע, ממש כשם שאם בעצירה באחת התחנות יאלץ לכוון את המראה וייפגע, יוכר גם אירוע זה כתאונת דרכים. כפי שנאמר קודם לכן, ההבחנות הקשות הן תולדה של החקיקה, בעיקר לאחר תיקון מס' 8. ואולם "קשיים כאלה אינם מצדיקים סטייה מהוראות החוק. כשם שבית המשפט יודע לבור את דרכו בעניינים רבים אחרים כדי לקבוע את התשתית העובדתית הצריכה לעניין, כך ידע לפעול בבואו להחליט בדבר הנסיבות הנוגעות לעלייה לרכב ולירידה ממנו" (רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר, חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825, 831 מול ג'). מובן שדברים אלה יפים גם באשר להבחנה שבין "תיקון דרך" ובין "תיקון בית".